אילן דותן עבד בסטודיו שלו בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. הסטודיו שלי היה בשכנות לשלו. כל בוקר היינו מגיעים מוקדם ומתחילים לעבוד. הוא מצייר על קנבסים ואני עורכת על תוכנת עריכה. התחלתי לצלם ולראיין אותו על תהליך העבודה, על המחשבות שלו כצייר ואמן, על הצלחה. מהמפגשים נוצר סרט. 

באחד הימים, זה ישמע סוריאליסטי אבל זה קרה באמת, בני יונתן היה חולה והגיע לבלות איתי את היום בעבודה במקום ללכת לבית הספר. על קיר הסטודיו הייתה תלויה מפת העולם. יונתן לקח נעץ ותקע אותו באנגולה, אפריקה. 

הסרט על אילן, 'נוה שאנן', הוקרן בהקרנה חגיגית באירוע 'אוהבים אמנות, עושים אמנות'. כמה חודשים לאחר מכן משרד החוץ פרסם  כי מחלקת התרבות של המשרד מחפשת במאי קולנוע דוברי פורטוגזית. שלחתי מייל חזרה (אני דוברת פורטוגזית) ומפה לשם, אחרי כמה חודשים, נסעתי עם הסרט לפסטיבל סרטים בלואנדה, אנגולה. חוויה בפני עצמה. הנעץ אותו תקע יונתן נפל בול על הפסטיבל...